מאז השבעה באוקטובר מתמודדת רעות קרפ עם אובדן עצום – מותו של דביר, אבי ילדיה, עם שיחת הטלפון המצמררת מבתה דריה בזמן שמחבלים נכנסים ויוצאים מהבית; שיחה שהיא חיה וחוזרת אליה בכל יום מחדש. עם שנתיים של מעברים בין בתים ועם גידול שלושה ילדים שחוו יותר מדי, בגיל צעיר מדי.

״אני לא מכירה את עצמי. השבעה באוקטובר הוא כמו לפני הספירה ואחרי הספירה״, היא מספרת.

זמן קצר לאחר מכן, רעות בחרה בחיים ומאז היא בעשייה מתמדת - פתיחת בית קפה ומכירת השוקולד של דביר, אימונים מפרכים לקראת מרתון ניו יורק, קשר מרגש עם עמותת שלווה, הרצאות מעוררות השראה ובעיקר חיים שמנוהלים בתפיסה אחרת.

לפני כחצי שנה שבה לקיבוץ רעים, שם היא משלימה את בניית ביתה החדש ולפני כחודש חזרה מניו יורק, לאחר שהגשימה חלום ישן וסיימה את ריצת המרתון בדמעות של התרגשות כאשר היא נושאת את דגל ישראל עם תמונתו של דביר, וכשגרירה של עמותת שלווה.

״אמא, את לימדת אותי שלא מוותרים״, היא משתפת בהתרגשות, בציטוט של ליה, בתה הבכורה.

בשיחה מרגשת ופתוחה, רעות מספרת על החוויות, על הכוחות שבתוכה ועל החיים עכשיו: ״אני לא אוהבת לעצור״, היא מדגישה, "העניין זה כל הזמן להיות בתנועה קדימה בשביל לא לשקוע. למען דביר, למען הילדים ולמען אלו שאינם״.